אמן ישראלי אלכס לוין, יהודי ברוחו, עבר כברת דרך לנושא שבו מאסטרים רבים לא מעזים לגעת בו כל חייהם היצירתיים.
ואפשר להבין את זה.
נראה שהכל כבר נאמר בעניין.
מה יכול להיות חי יותר ממסמכים של אז: תמונות של אנשים מאחורי תיל, ערימות שיער של נשים, מסילות המובילות לשערי אושוויץ.
אבל אלכס העז.
קומפוזיציה של ציור זה דורשת לפחות ידע מינימלי בהיסטוריה היהודית.
אף על פי כן, גם מי שאינו בקיא בו כלל יזהה את דמותו של משה רבנו, שיצר המאסטר הגדול של הרנסנס.
עם זאת, אלכס תיאר את משה עם כוכב צהוב של אסיר בגטו.
אולי, זה משפט לציוויליזציה האירופית, שבה היו מאוהבים יהודים מתורבתים במשך כמה מאות שנים ברציפות.
הם עזבו גטאות בשביל זה, עזבו את האנשים שלהם והשתמשו בטבילה, כמו היינריך היינה, כדי לקנות "כרטיס כניסה לתרבות האירופית".
אבל באמצע המאה המתורבתת ביותר התרבות הזו בגדה בהם, בגדה בלי להגן.
ובכל זאת, מדוע משה הגדול לא הגן על עצמו ועל עמו, מדוע איפשר להם להסיע את עצמו ואת אחיו לגטאות ולמחנות ריכוז?
מדוע לא היה משה משלו מהמאה העשרים שהיה מוביל את היהודים ממצרים האירופית אל הארץ המובטחת כשהגיע הזמן הנכון?
העלות של הכישלון הכפול הזה, התבוסה הכפולה הזו הייתה גבוהה מדי.
מי יחזיר לשולחנות השבת מנורות חגיגיות שפתאום התחילו להיראות כמו צינורות של תאי גזים?
מי יחזיר מוזיקאי לכינור, וילד לבובה האבודה שלו עם מגן דוד?
דברים האריכו את בעליהם.
נראה שהאמן רוצה להחזיר את הזמן אחורה, להרוס את המסילות המובילות לאושוויץ, עליהן חסה תעופה של בעלות הברית משום מה.
ורק אותיות האלפבית היהודי נותרו בחיים בציור הזה.
מכתבי צעצוע שהוגשו לילדים שהגיעו לחדר.
הם נמרחו בדבש כדי שלימוד התורה ייראה מתוק יותר לילדים.
גם המכתבים הללו עברו לשכחה, אך הם חזרו מאוחר יותר.
הם חזרו לתוך ספרי התלמידים הישראלים, הם זורחים ליד הכניסה לבתי הכנסת ובחלונות ראווה של חנויות אופנתיות, נשזרות מהם מילות ההמנון הישראלי "התקווה".
ועדיין אפשר להשתמש בהן כדי להרכיב את המילים האלמותיות, שחוזרות על עצמם על ידי היהודים בכל העולם, שמע ישראל! (שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד!)
וכך זה יהיה לנצח!
הציור הזה עוסק באמונה ובגבולותיה.
על כך שהאמונה והתפילה, מסורות שהיהודים עקבו אחריהן במשך עשרות מאות שנים, לא הצילו אותם בשנות השריפה העולמית.
בית כנסת קורס; מנורה נקרעת מהקודש עם שורשיה שוב.
קנה בהסתכלות על הציור הזה, אנחנו מבינים כמה צודקת ההשוואה של מנורה עם עץ, עץ החיים מגן העדן, עץ הדעת טוב ורע, עץ משפחה.
חכמים גדולים נראים חסרי אונים, פניהם ופני אישוניהם, פני נשותיהם וילדיהם כבר מתים.
נדמה היה להרבה אנשים לפני 70 שנה שהעם היהודי ותרבותו כבר לא היו קיימים ולעולם לא יהיו...
שערי גיהנום נפתחים במקום, שצריך להיות ראש הקדושה בארון הקודש, שבו שומרים ספרי תורה.
משה שולח סמל של מוסר וציוויליזציה עולמית עומדים להתמוטט, כי כל הבסיסים של טוב וצדק התעלמו. הנאצים מחוררים את גופותיהם של זקנים, נשים וילדים עם פגיונות עם צלב קרס, שעליהם המילים "אלוהים איתנו!" רשום בכתב גותי.
אז איפה אלוהים, באיזה צד הוא נמצא?
שאלה כל כך מסובכת, ואולי אפילו בלתי פתירה עבור מישהו, מציב האמן בפני מי שמתבונן בתמונה שלו.
מבלי לספק תשובה ישירה, אלכס מוצא מקום על הבד שלו לילדה מודרנית קטנה בשמלה לבנה וכחול. שיערה המתולתל הכהה נפל בחופשיות על כתפיה. היא באה מהעולם הנוכחי שלנו שבו יש מדינה עם הדגל בצבע זהה לשמלה של הילדה הזו.
היא מסתכלת על אנשים שמתו מזמן, ואנחנו מבינים שזה ציור בתוך ציור.
נוכחותו של הילד הזה על הבד מעידה שאויבינו לעולם לא יוכלו להביס את עמנו.
הם לא יוכלו לעשות את זה, כי לא רק אנחנו שרדנו, אלא גם אנחנו זוכרים מה קרה ומספרים על כך לילדינו.
גם אם קשה להם להסתכל על זה.
עם זאת, הם צריכים לדעת על השואה כדי שהיא לא תחזור על עצמה!
אלכסנדר רימן
חוקר המורשת היהודית ועיתונאי, ישראל
