שורשים (סדרת עיתון)

סדרת הציורים החדשה של אלכס לוין מוקדשת לנושא הציונות ומדינת ישראל. זה הנושא הכי לא אופנתי בישראל המודרנית לאמנים, ולחלקם אפילו אסור ומביש.

אבל אלכס לוין מעולם לא עקב אחר טרנדים אופנתיים, גישה שהובילה לא פעם לבעיות חמורות עם הממסד ה'פוליטיקלי קורקט', כמו התקרית עם היעדר מסגדים בהר הבית.

הפעם החליט האמן היהודי לצאת נגד המיינסטרים הבינלאומי, הפוליטי והדיפלומטי שעדיין מסרב להכיר במעמדה של ירושלים ההיסטורית כעיר יהודית - בירתו הנצחית והבלתי מחולקת של העם היהודי.

יצירות המופת החדשות שלו מצוירות עיתונים ישראלים עתיקים שתיעדו את האווירה של אותה תקופה, את רוח החופש וחוסר הפשרות של ישראל הקטנה, שאתגרה באומץ את צבאות מדינות ערב. הצבאות שסופקו עם הנשק החדש ביותר על ידי ברית המועצות האדירה.

כל ציור הוא תרחיש אינדיבידואלי, אם כי יחד הם מהווים את ספר הלימוד של אירועים בני חצי מאה.

כך למשל, הציור "הניצחון של 1967" כולל קטע מתוך העיתון 'מעריב' ובו כתבה על אבדות הלגיון הערבי - הכוח הלוחם העיקרי של צבא ירדן.

הלגיון הערבי הצליח להוציא את היהודים מהעיר העתיקה ב-1948, חסם את הדרך מהמישור הימי לירושלים והרס את יישובי גוש עציון ששוקמו לאחר מלחמת ששת הימים.

בשנת 1967, הניצחון הושג במחיר גבוה. מאות חיילים ישראלים נהרגו ונפצעו בקרב על גבעת התחמושת (גבעת התחמושת), שהיה נקודת מפתח בקרבות לשחרור ירושלים.

אבל המלחמה הזו לא הייתה האחרונה. הציור "שנת 1973" מזכיר לנו את האבדות הקשות של צבא ההגנה הישראלי במלחמה שהחלה ביום כיפור. בדיוק ביום זה בשנת 1941 החלו כוחותיו של היטלר במעשי טבח בבאבי יאר בקייב - העיר שממנה חזר אלכס עם הוריו ואחיו.

במרכז הציור של "מלחמת יום הכיפורים" מגפי חיילים, רקע כתבה בעיתון על קרבות קשים באזור תעלת סואץ.

אתה יכול למצוא את הדמיון של תמונה זו עם הבד של אלכס המוקדש לשואה. אבל יש להם הבדל מהותי. היום הישראלים יכולים להגן על עצמם עם נשק, והסיסמה "לעולם לא שוב!" אינו ביטוי ריק.

דיוקנו של ראש ממשלת ישראל הראשון - דוד בן גוריון - הוא מרכז הציור "הציונים מכריזים על מדינת ישראל החדשה".

העיתון ברקע הוא כתבה מהניו יורק טיימס, המדגישה את העובדה שאין להכחישה שהקמת המדינה היהודית הייתה אירוע בינלאומי.

שבועות ספורים בלבד לפני נסיגת הצבא הבריטי מפלסטין המנדט, הנשיא טרומן, מנהיג מדינה גרעינית כל-יכולה, העמיד לבן גוריון אולטימטום שדרש שלא להכריז על מדינת היהודים באמצע מאי בשל ה'תסביך'. המצב הבינלאומי'.

אבל דוד בן גוריון מצא את הכוח להתנגד לתכתיב הזה ועשה בדיוק מה שציפו ממנו מיליוני יהודים ברחבי העולם. והוא הוכיח שהוא מנהיג אמיתי עם רצון ברזל, כמו משה ומנהיגים יהודים אחרים בתקופות שונות.

על הציור"צנחנים ליד חומת הבכי” בולטים דיוקנאות של שלושה חיילים, הדומים לשלושת האבות של העם היהודי – אברהם, יצחק ויעקב.

פניהם מצוירות מעל עיתון האיגוד המקצועי - 'דבר', שתיאר את הבעיות שהיו אז בירושלים והדגיש את המשכיות ההיסטוריה היהודית על כל היבטיה - צבאי, דתי, פוליטי ופנים. וכל זה - עיר אחת, גורל אחד של כל תושביה - בעבר, בהווה ובעתיד.

ציוריו המונוטוניים וה'תיעודיים' של אלכס לוין בנושא זה עומדים בניגוד חד לציור "חטיבת הצנחנים של 1967 ו-2017", המתאר חיילים מודרניים באור בהיר של יום שמש - על רקע תמונות סביהם שזכו בניצחון בשנת 67.

הכותרת הראשונה של 'דבר' ברקע ציור זה אומרת: "ראש הממשלה לוי אשכול בכנסת: לא יהיו ויתורים".

כותרת נוספת באותו עמוד: 'כל חסימה של כלי שיט ישראליים תגרור את ההשלכות החמורות ביותר'. ...זה כבר על המצור על הספינות הצבאיות של נשיא מצרים נאצר.

אשכול לא הסתפק באיום, וב-5 ביוני 1967 החלה ישראל במלחמת מנע, הגנתית ולא תוקפנות, שכן המצור הימי-צבאי היה "קאזוס באלי" - הכרזת מלחמה.

כאלה היו המנהיגים והחיילים הישראלים לפני חצי מאה. רק פוליטיקה ואחדות כאלה הם הערובה לקיומה של המדינה היהודית.

אלכס לוין – אמן ישראלי שהוחזר לארץ – הוא יהודי וציוני, ששירת בטנקים של צבא ישראל ברמת הגולן לא מהסס לדבר על כך בקול מלא.

כי אי אפשר לחיות במדינה שאי אפשר להתגאות בה!

נושא נוסף בציוריו של אלכס לוין הוא טבעה של ארץ ישראל. ב"סדרה הצבאית" נעלמו דקלים ופרחים בהירים, אנו רואים קקטוסים וגדילן מצוי.

בציור "הקרב על רמת הגולן", שיחי פרחים קוצניים דומים ל"קרניים" של מוקשים ימיים, שמצאו עצמם לפתע על היבשה והפכו למכרות נ"ט.

רמת הגולן היא ב-1973 שהפכה למקום הקרב העקוב מדם של אוגדות השריון של צבאות ישראל וסוריה.

הנושא הצבאי מודגש גם על ידי דפי עיתונים, כולל הציטוט ממאמר ב"ניו יורק טיימס". הוא מוקדש למלחמת עצמאות ישראל ב-1948 ולמינוי הכימאי הגדול חיים ויצמן לנשיא הראשון של מדינת היהודים.

צבעים בהירים ופלטת צבעים דיסקרטית הם מה שמייחד את הציור 'צבר' של אלכס לוין. צבר היא מילה עברית ל'קקטוס', כמו גם ישראלי יליד הארץ. נראה כי קקטוסים נובטים דרך כתבות עיתונות עם מפות ארץ ישראל, כולל כאלו שאינן תואמות את הגבולות הנוכחיים של מדינת ישראל.

אבל האמן רואה בדרכו גם את ההיסטוריה וגם את המודרניות של מדינת היהודים, שאותם הוכיח שוב ושוב בעת ציור הר הבית בירושלים.

אלכס רואה את כל זה בראש ובראשונה מנקודת מבטה של ​​התורה. ספר הנצח.

לקקטוס יש חיוניות מדהימה, המסוגל לשרוד בזמנים קשים, ואי אפשר לשלול ממנו את אדמת הולדתו. בדומה לעם היהודי במדינת ישראל.

ראוי להדגיש גם את פועלה של תל אביב המודרנית והצעירים שזכותם לחיות ולהתגאות בארצם ובשורשיהם. האמן משלב עבר, הווה ועתיד בעזרת עיתונים ישנים משנת 1953.

לעולם לא נבנה עתיד בלי לדעת ולכבד את העבר שלנו.

לכל ציור שני תאריכים לפי חתימת האמן. שנת הציור, ושנת הוצאת העיתון.

בהצגת סדרת ציורים ייחודית זו, אלכס לוין מאריך את חיי העיתונים העתיקים הללו מהמאה הקודמת, ומעניק להם משמעות וחיים חדשים למאות שנים קדימה.

אלכסנדר רימן
חוקר המורשת היהודית ועיתונאי, ישראל