הוא מפורסם בעולם בזכות ציוריו של רבנים, בתי כנסת, רחובות
ירושלים ויודאיקה נמכרו בעשרות אלפי דולרים,
אבל בתחילת דרכו לא ידע הצייר אלכס לוין דבר
יהדותו המהפך הוביל לחרם מוסלמי כבד על יצירותיו
והתנצלות אישית ממארק צוקרברג והופיעה בצורה מפוארת
גאון חזק
חננאל שפירא
הוא מפורסם בעולם בציורי רבנים, בתי כנסת, רחובות
ירושלים ויודאיקה שנמכרו בעשרות אלפי דולרים,
אבל בראשית דרכו הצייר אלכס לוין לא ידע דבר על
יהדותו | המהפך הוביל לחרם מוסלמי כבד על יצירותיו
ולהתנצלות אישית של מרק צוקרברג | והופע בהדר
גאון עוזך
חננאל שפירא
154 כ”ח באלול תשפ”ד 01.10.2024 155
הוא היה לפני כעשור.
הצייר אלכס לוין ישב
בסטודיו שלו בראשון
לציון, כשל צלצל
שאל והקו היה
יהודי מחו”ל שהציג את
עצמו בפשטות: "מדבר
מרק צוקרברג, מנכ”ל
חברת 'פייסבוק'". ההלם
היה מוחלט. מה למנכ"ל
החברה המפורסמת
ולצייר מהארץ? אך
ההמשך היה מפתיע עוד יותר, כשצוקרברג
הוסיף: "רציתי להתנצל לפניך"...
על מה רוצה המנכ”ל המפורסם להתנצל?
ובכן, שיחת הטלפון הזו הגיעה אחרי
תקרית לא נעימה. אלפי מוסלמים מכל
העולם התלכדו והחרימו את הפרסומים
הדיגיטליים של לוין. למה: בציוריו
הוא מצייר את ירושלים ללא מסגדים,
ואת הכותל המערבי ללא כיפת הס
שברקע.
"זה היה שעקבו אחרי הציורים
שלי בערך חמישים אלף אנשים
העולם", מספר לוין, "אך שאני זה
מקפיד שלא לצייר סמלים מוסלמיים
בירושלים, הייתה קבוצת התלונה
וטענו שזה פוגע ברגשות המוסלמיו. לא
אני בטוח שאין להם שום דבר
בסיס לתלונות, שכן אני אומן ויכול לצייר
כרצוני. כעבור זמן קצר הפתעתי לגלות
שבעקבות אותן תלונות נחסם החשבון
במחשב שלי”.
אלא שהסיפור לא הסתכם
שבעוקביו יש גם אלפי אוונגליסטים –
נוצרים בעלי יחס אוהד למדינת ישראל,
שירושלים חשובה עבורם אנשים משקיעים
כסף רב בארץ ואף מצביעים בעדה. אותה
קבוצת הקימה כאות מחאה מיזם שאותו
כינתה בשם: "מרק צוקרברג, תחזיר את
האומנות של אלכס לוין”. לאותו מיזם
הצטרפו אלפי אנשים נוספים ששלחו
בקשות אישיות שבהן כתבו שהם רוצים
לראות את האומנות שלו.
ואז הגיעה שיחת הטלפון מצוקרברג
בכבודו ובעצמו, איפה הוא התנצל ואף
הבטיח שבעוד מספר דקות הוא שוב
יחובר, בקשת בקשה קטנה – לתלות
ציור של לוין במשרדו. "בסוף דבר
הוחזרתי למרחב הדיגיטלי מחדש”, מסכם
לוין, "וכיום יותר ממאה אלף איש עוקבים
אחריי – פי שניים מכפי שהיה בעבר. זה
לא עניין רק של מסחר, אלא אני באמת
רואה את שליחות להראות לעולם כולו
תמונות מארץ ישראל, שיכירו את הארץ
היפה שיש לנו, וגם יכירו בחשיבותה".
מאוקראינה לישראל
הסטודיו של לוין בראשון לציון גדול
ורחב ידיים. יש שם מאות ציורים שלו,
מתוך יותר מאלף ציורים שצייר בהמשך
השנים. רבים מהם ציורי יודאיקה, אך
יש גם נופים מרהיבים בצבעים חדים
ומושלמים, לצד דמויות מהעיירה של
פעם והרבה סמלים של עם ישראל וארץ
הקודש.
מפתיע שהשמעצייר הנלהב הזה,
שכל מהות ציוריו נוגעת לעם ישראל
ולארצו, לא הכיר אותם כלל בראשית
חייו. "נולדתי לפני 49 שנים באוקראינה
שהייתה אז חלק מברית המועצות",
ואז הגיעה שיחת הטלפון מצוקרברג בכבודו
ובעצמו, שבה הוא התנצל ואף הבטיח שבעוד
הוא ביקש מספר דקות
קטנה – לתלות ציור של לוין במשרדו
156 כ”ח באלול תשפ”ד 01.10.2024 157
הוא מספר. “יש לי שני אחים – אחד
גדול ממני והשני צעיר יותר. מקום הכל
אנחנו משפחה רגילה. כל השנים ההורים
השדללו לתת לנו הכל, אבל לא זכור לי
היה בבית משהו יהודי, לא דיברנו על
היהדות כללי ולא ידענו עליה שום דבר.
"הייתי בערך בן תשע כשחזרתי מבית
ושאלתי את אמא בפעם הראשונה:
'מי אנחנו?' כשאני מתכוון: 'מהו המוצא
שלנו? מהיכן באנו?' אמא השיבה לי:
'אנחנו יהודים'. בקשר לרגע חשתי
קשה של השפלה. 'מה, אני באמת יהודי,
כמו שטוענים כל אלו שפוגעים בי
ומקללים אותי בבית הספר?' באותו זמן
לא הבנתי כלום מה משמעויות של היהדות,
רק ידעתי שזה משהו לא טוב ועדיף
להיות מכל מוצא אחר, העיקר לא יהודי”.
ומה עם ההורים שלך? מה הם ידעו על
יהדותם?
"אני חושב שאני יודע קצת יותר ממני,
אולי הכירו מושגים כמו 'חנוכה' או 'מצה',
אבל רק את המילים, בלי לדעת מה הן
מסמלות. הכל היינו בורים לחלוטין,
הקומוניזם לקח הכל. מעולם לא שמעתי
בביתי מושגים כמו ארץ ישראל או
ירושלים, שכיום הם חלק בלתי נפרד
ממני ומהיצירות שלי”.
זה יצירות שלוין מדבר עליהן, התחילו
להיווצר בגיל חמש, כשאימו לקחה
אותו לראשונה בחייו לחוג ציור והוא
ראה ילדים שיושבים סביב שולחן ארוך
ומציירים. "חשבתי יכול להיות מעניין
להיות בוג הזה, אז ביקשתי מאמא שלי
להישאר. מאז ועד היום לא עזבתי את
התחום", הוא מספר.
אין לו מושג ממי הוא ירש את הכישרון,
שכן הוריו מעולם לא עסקו באומנות
בכל שושלת הדורות המשפחתית אין
אצלם שום צייר. "גם שני אחיי לא
עוסקים באומנות", הוא אומר, "אבל זה
כנראה המסלול שבורא עולם הועיד לי
וכך מצאתי את עצמי צועד בו”.
הוא היה ילד מוכשר מאוד, למד בבית
ספר רגיל ובמקביל ביקר בבית ספר
למקצועות הציור והרישום, היה שם אחד
מוצר הבולטים וגם סיים בהצטיינות
יתרה. “היו הערות אנטישמיות של חברים
אפילו של מורים. היו כאלה שניסו לעצור
אותי מלהתפתח והיו צרי עין כלפי
האומנות שלי, אבל כל כך אהבתי לצייר
עד שלא נתתי לזה להשפיע עלי", הוא
אומר.
המהפך האמיתי התרחש בשנת תשמ"ח
1988(, כשאביו שהיה נגן קלרינט
(
מקצועי מאוד, הוזמן לנגן לראשונה
בהצגות יהודיות. "זה היה תקופה קצרה
אחרי שהוא מסך הברזל”, מסביר לוין,
"פתאום היה מותר לדבר על היהדות
בלי להסתיר, ואז מגיעים אלינו
מהארץ שפגשו את אבא וביקשו ממנו
הצג בהצגות יהודיות. הוטל עליו
תפקיד חשוב – לנגן בקלרינט, וכך הופקה
לראשונה הצגה יהודית, שהמסר בה
דיבר על השואה, על הגלות ועל נושאים
עוד לא ממש הבנתי. ההצגה עלתה
כמה פעמים ברציפות, וכשנכנסתי לאחת
ההצגות, הייתי המום: ראיתי סביבי כל
כך הרבה אנשים יושבים יחד, בוכים,
מתרגשים ושמחים. שפששתי עיניים
הכל אנחנו משפחה רגילה. כל השנים
ההורים השתדלו לתת לנו הכל, אבל לא זכור לי
היה בבית משהו יהודי, לא דיברנו על היודות
כלל ולא ידענו עליה שום דבר
158 כ”ח באלול תשפ”ד 01.10.2024 159
אני חייב לדרוך שם ולטבול את
הרגליים לגבי הקסום הזה. באחד הימים
הם לשהייתנו בארץ עליתי על גג
הבניין כדי לראות את הדרך לחוף הים,
הגעתי לחוף, בלי
להבין כמה אני רחוק. אחרי הליכה ארוכה
מאוד הגעתי, וזו הייתה באמת חוויה
מיוחדת במינה, שחזרתי ממנה רק בשעות
הלילה".
ומה מבחינה מקצועית? המשכת לצייר גם
בארץ?
"כן, היה ברור לי שאני רוצה לצייר, ואף
על פי שהייתי בן שש עשרה בלבד, הצגתי
את התערוכה הראשונה בארץ זמן קצר
אחרי שהגעתי. היא מורכבת כמובן
ציורים שהבאתי מאוקראינה”.
לוין נזכר בגעגועים באותה תערוכה:
"אנשים לא הבינו כמה אנרגייה ומאמץ
הושקעו בציורים האלו. לקחת כדי
ציור אחד מברית המועצות היית זקוק
לאישורים מיוחדים, ואילו כאן היה מדובר
בכמות גדולה של ציורים. עבדנו קשה
מאוד כדי שנוכל לקחת אותם.
למרות הכל היו ציורים שהשארנו שם
ולא קיבלנו לידינו עד היום, אבל בכל זאת
כמות מספקת של ציורים
כדי לעשות תערוכה, שהייתה בהחלט
מושקעת וגם נמכרו בה כמה ציורים
בסכומים יפים”.
אבל משהו בלב אמר לו שזה לא מספיק.
"היה לי ידע מקיף מאוד, אבל חיפשתי
מורה שייקח את הידע הזה וייצור ממנו
את החיבור לארץ", הוא יודע. כך הוא
הכיר לראשונה את האומן ברוך אלרון.
"אלרון עלה לארץ מרומניה והוא היה
אחד הציירים הגדולים בעולם, ברוך
בכישרונות, בעל סגנון ציור ייחודי מאוד”,
הוא מספר בהערצה.
"אני זוכר את המפגש הראשון שלנו,
שבו הוא נתן לי חתיכת בד עם צבעים
ופקד עליי: 'צייר' – אינו נותן לי
הנחיות ומנסה לראות את רמת הציור
שלי. פסקתי לצייר תמונת נוף, ואחרי
שעתיים של ציור הוא הסתכל, בחן
ולבסוף אמר: 'בסדר, התקבלה'. עשר
למדתי אצלו פעמיים בשבוע, בכל
פעם ארבע שעות. לא ויתרתי על שום
מפגש והוצאתי ממנו את כל הידע שהיה
לו. עד היום אני נחשב לתלמיד המצטיין
ביותר שלו, ואם יש צורך לבצע תיקונים
בציורים שלו, תמיד מזמינים אותי, כי
לאף אחד אין זכות לגעת בתמונות שלו
חוץ ממני”.
מספיק גדול
ללמוד, אלא הוא צריך גם לאמץ לעצמו
סגנון ציור משלו והתלבט באיזה סגנון
לבחור. "ההחלטה הסופית התקבלה
כשהלכתי ברחוב בן יהודה שבו יש חנויות
ולא האמנתי. מה זה, כל אלו יהודים?
מאיפה הם נמצאים? ואיך הם התקבצו
במקום אחד?'
"כשיצאתי מאותה הצגה המשיכו המראות
להאלוכות בי וגרמו לי להתחיל לשאול
את עצמי שאלות: 'מי אני? ומה זה ארץ
ישראל וירושלים?' זה סקרן אותי מאוד”.
היה לכם רצון לעלות לארץ ישראל?
"בתחילה לא חשבנו על היתר הזו,
אבל ככל שחלף הזמן התחיל להיות
מסוכן להישאר באוקראינה, אז היו
הרבה מאוד ביטויים אנטישמיים נגד
יהודים. באחד הימים מישהו להשאיר
גרזן מאחורי הדלת הבית שלנו עם כיתוב:
'נהרוג אתכם!' זה היה מפחיד מאוד, ואבא
ואמא החליטו שהם רוצים לעזוב
הכל ולצאת. היה ברור לי שאני מצטרף
אליהם, באשר פרט רגשתי שאין לי עוד מה
חפש במקום מגורינו. לאוקראינה לא הייתה
שום דבר להציע לי”.
הם חיכו לשעת כושר מתאימים, וכשהגיעה
הידיעה שאפשר לעלות מברית המועצות
לארץ, היה ברור להם שיעשו זאת. "בשנת
תש”ן )1990( עזבנו הכל מאחורינו
והצטרפנו לגל העלייה. שירות היה מהיר
וחפוז, אפילו לא מכרנו את הדירה. לקחנו
רק קצת מזוודות עם בגדים ויצאנו לדרך.
טסנו להונגריה ומשם לארץ”.
ממי גנבת ציור?
לארץ הם נמצאים בחג הסוכות, וכפי
הוא זוכר בעיקר את ההלם
הגדול. "הדבר הראשון שהכה ביגענו
לארץ הוא הריח – של הצמחייה, של
הפירות, של כל מה שיש באוויר, משהו
שלא קיים באוקראינה כלל. עד עכשיו
כשאני עובר ברחוב ומריח משהו, הוא
מתחבר אצלי לתקופת העלייה.
אחר כך גילינו את הסוכות שנראו בכל
מקום והתחלנו לשאול שאלות. לא ידענו
בכלל מה זה חג הסוכות, גם לא ידענו
מהי סוכה, לא ידענו כלום.
"גם את השפה העברית לא הכרנו כמובן,
מלבד מילים בודדות, וכולנו התחלנו
ללמוד עברית באולפן. ברוך השם, בשונה
מעולים אחרים מברית המועצות שהיו
בעלי תפקידים בכירים אך בארץ לא
מצא עבודה, אבא הצליח למצוא
מקצוע חילופי. אומנם את המוזיקה הוא
עזב, אבל היו לו ידיים טובות, והוא הקים
מוסך פרטי שבו תיקן רכבים אחרים
שנים. אמא עבדה בבית חולים גריאטרי
ושניהם התפרנסו היטב.
"אני זוכר מהרגע שהגעתי לארץ
היה לי חלום לבקר בים. זה היה נראה
לי כמו פלא בלתי מוסבר – שמש
שמשתקפת בתוך מים צלולים... הרגשתי
“היו הערות אנטישמיות של חברים ואפילו של
מורים. היו כאלה שניסו לעצור אותי מלהתפתח
והיו צרי עין כלפי האומנות שלי, אבל כל כך
אהבתי לצייר עד שלא נתתי לזה להשפיע
עלי"
160 כ”ח באלול תשפ”ד 01.10.2024 161
שמציגות פריטים רבים של אספנים”,
הוא נזכר. "באחת החנויות נתקלתי בציור
מהמאה השבע-עשרה ומצאתי את עצמי
אומר למוכר: 'אתה יודע? אני יכול לצייר
תמונה כזו בדיוק'. המוכר התווכח: 'אתה
לא יכול. זו תמונה שצוירה לפני 400
שנה'. אבל אני התעקשתי. חזרתי הביתה
וציירתי ציור שנראה בדיוק מאותה
תקופה. אפילו כשהבאתי אותו למורה
אני חושב שהוא צויר לפני מאות
שנים. והכי מצחיק זה שחזרתי באותו זמן
יום הביתה ברגל, כשאני פוסע ברחוב עם
הציור ביד, ולפתע עצרו לידי שוטרים
והתחילו לתחקר אותי. פשוט הם ראו
נער בן 17 צועד עם ציור עתיק והיו
בטוחים שגנבתי אותו מאחד המוזיאונים.
רק כשפתחתי את התיק והראיתי את
הצבעים שלי – שוחררתי לדרכי”.
עבורו זה הספיק כדי להבין את הסגנון
הציור שהוא מעוניין לאמץ. "כך התחיל
לצייר ציורים נוסח של תקופות קדומות,
ממש כמו הציירים המפורסמים היו לפני
מאות שנים", הוא נזכר. “בתחילה חיקיתי
הם, אבל אחר כך היו מבקשים ממני:
'תעשה תמונה כמו של רמברנדט, אך
הסגנון שלך'. זה אתגר אותי מאוד, והייתי
חודשים ארוכים על כל ציור כשאני
משתמש בטכניקות ישנות ועתיקות,
ולבסוף מוציא אותו תחת ידיי וגם מצליח
למכור ולהרוויח כסף.
"באותן שנים גם סתתי למקומות שונים
כדי לראות את התמונות
המוצגות במוזיאונים ולנסות לחקות
וליצור יצירות דומות. הפכתי למומחה
בנושא, אבל כשחזרתי לארץ הרגשתי
זה לא זה. היה ברור לי שכל מה שאני
רואה בחו”ל זה אומנותי ויפה, אבל הרצון
האמיתי שלי לצייר ציורים קשורים
דווקא לארץ ישראל”.
כיפת הסלע בחינם
כבר יותר משלושה עשורים שלוין מגדיר
את עצמו 'צייר ישראלי', ומבדק אך
ורק בציורים הקשורים לארץ ישראל.
"אני מצייר ציורים שקשורים לעם שלנו,
לאדמה שלנו”, הוא יודע באהבה גדולה.
"אני חייב לציין שבמשך חיי הזדמן לי
לבקר במקומות יפים מאוד למצוא
וברחבי העולם, אבל זה לא דיבר אלי.
מצעי לצייר אבן של ארץ ישראל
מעניין הרבה יותר מלצייר נופים של
שווייץ. עם כל הכבוד להרי האלפים,
כשמדובר בציור שחודר לנשמה – אין כמו
הנופים של ארץ ישראל. הטבע הפורח,
האיקליפטוסים, וגם הקוצים וצמחי הבר.
אני לא מדלג על שום צמח, שום עץ
ושום פריחה. אני לפעמים נוסע עד קריית
שמונה או עד לערבה הדרומית כדי לצייר
פרח. זה שווה לי את כל הזמן שבעולם, כי
אין שום דבר שידמה וישווה לנופים של
ארץ ישראל”.
סדרת תמונות נוספות של לוין נקשרת
להיסטוריה שהוא כל כך אוהב
ציורים מיהדות פולין מסוף המאה התשע
עשרה. "מכיוון שביקרתי כמה פעמים
בפולין וגם התגוררתי שנים באוקראינה,
אני מכיר מקומות רבים שלא עברו כל
שינוי במאות השנים האחרונות, אפשר
ראה בהם את ההיסטוריה וממש להבין
מה התרחש שם”, הוא יודע.
"כשאני מתיישב היום לצייר, אני פשוט
עוצם עיניים ומדמיין את המראות –
באחד הימים מישהו השאיר גרזן מאחורי דלת הבית
שלנו עם כיתוב: 'נהרוג אתכם!' זה היה מפחיד מאוד,
ואבא ואמא הגיעו להחלטה שהם רוצים לעזוב הכל
ולצאת
162 כ”ח באלול תשפ”ד 01.10.2024 163
וכשאני נמצא בירושלים אני הכי בבית
בעולם. רק אתמול ביקרתי בירושלים,
וכבר היום אני מרגיש שלא ראיתי מספיק
אני מתכוון לחזור אליה שוב עוד שבוע.
אין כמעט שבוע שאני לא מבקר בעיר
הקודש. אני מרגיש את המשימה החשובה
הכי בחיים שלי – לצייר את הסמלים
ולהפיץ אותם גם הלאה".
אי אפשר לצייר את ירושלים בלי לבקר בה?
"אפשר, אבל ברור שלכל ביקור יש ערך
מוסף. כי ככל שאני מסייר יותר בעיר,
כך אני מוצא עוד ועוד דברים חדשים.
הסמטאות של ירושלים נראות שונות
כשהן באור או בחושך, יש אתרים כל
כך עתיקים שמשקפים את ההיסטוריה
ומתגלים ממש במקרה, ולפעמים, בזמנים
מיוחדים, אני מסתובב באזור הכותל
וממש עוצם עיניים ומרגיש איך בית
המקדש נראה.
"לפעמים בית המקדש מופיע בתמונות
שלי ולעיתים אני מסתפק בכותל המערבי.
השאיפה הבסיסית היא להעביר את
האנרגיות שיש בירושלים דרך האומנות,
זה לא תמיד פשוט. אני לפעמים יושב
חודשים ארוכים עד שלבסוף מרגיש
אני חושב סבא שלי, שאגב הסביר לי
שהיה יהודי צדיק וירא שמיים מאוד, ישב
בכפר שלו ולמד; איך היהודים התפללו
בבית הכנסת וגם איך אנשי העמל עסקו
במלאכתם לאור הששיות. מדהים בעיניי
לדמיין מה שאירע באותם ימים, כאשר
היהודים התגוררו בשטעטל הקטן וזה
היופי הגדול ביותר שיכול להיות. יש לי
סדרה ארוכה של ציורים כאלה, אני
מעביר דרכם את התחושות. המטרה שלי
היא לפתוח את החלון, שדרכו אפשר
להציץ ולראות מה קרה לפני מאה שנה.
חלק מהציורים האלו מצורפים כיום
ללוחות שנה ומוצאים את דרכם לבתים
יהודים רבים בארץ ובעולם”.
אבל הסדרה הגדולה והמפורסמת ביותר
בציוריו של לוין עוסקת בירושלים –
העיר שמצאה חן בעיניו כבר ממבט
ראשון. "כשהגעתי לארץ בשנות התשעים
ודרכתי לראשונה בירושלים, קלטתי
פתאום ששם בדיוק מצויים השורשים
שלי", הוא מסביר. "נכון שהגעתי
מאוקראינה, אבל אבות אבותיי לא היו
אוקראינים, אלא הם התגוררו כאן, לפני
אלפיים שנה. השורשים שלי הם בארץ,
שעולה בידי לתפוס בציור את ההיסטוריה
של העם היהודי בירושלים, לחבר אותה
עם ההווה וליצור פסיפס של רגשות.
היום למשל התחלה לצייר תמונה איפה
נראה ספר תורה פתוח שדרכו אפשר
ראה את אבני הכותל, ולמטה נראים
אנשים מתפללים. אני ניגש לציור הזה
בהרבה התרגשות, כי הוא עומד לשלב
ולטמון בתוכו כל כך הרבה”.
ציור זה יתווסף אמר לסדרת תמונות
של ירושלים משקפות אותה ממגוון
זוויות וחזיתות. כל תמונה שונה ובעלת
ייחודיות ואופי משלה, אך יש להן דבר
אחד משותף – דבר שלא מופיעים
עשה מסגדים וכיפת הסלע. "אלו דברים
לגמרי מהתמונות שלי”, מבהיר
לוין. "אני פשוט לא מצייר אותם ומשאיר
מקום ריק עבור בית המקדש שעתיד
להיבנות. זה לא יש לי רצון לעורר את
זה פשוט ההרגשה
שלי – לא יכול לצייר מסגדים במקום
קדוש של בית המקדש, זה פשוט בלתי אפשרי
אפשרי".
זכור לו רק פעם אחת שבה הוא נאלץ
לצייר את אותם סמלים. "זה היה כשפנה
"כשאני מתיישב היום לצייר, אני פשוט עוצם עיניים
אני רוצה לדעת את המראות
לי היה יהודי צדיק וירא שמיים מאוד, ישב בכפר שלו
ולמד
164 כ”ח באלול תשפ”ד 01.10.2024 165
כשאנשים ידועים – אומנים, אנשי נדל”ן
עולמיים, עורכי דין ועוד מפורסמים
רבים, יוצרים קשר ומבקשים להזמין
ציור בגודל שני על מטר של בית
המקדש. כשאני שואל איפה הם רוצים
לתלות את זה, הם משיבים: 'בסלון הבית
שלנו כמובן'. כך למשל יש אומן מפורסם
בשם ריצ'רד גיר, בן יותר משבעים, שידוע
בעמדותיו נגד מדינת ישראל וה'כיבוש',
ובכל זאת הוא רכש תמונה ממני
גדולה של ירושלים ותלה אותה בסלון
הבית שלו. והוא לא היחיד. יש עוד רבים
כמוהו מכל העולם. זה מרגש ומעוד
מפתיע".
טוענים שישראלים מבינים פחות באומנות.
האם גם אתה חושב כך?
"זה לא מדויק. גם בארץ יש לי קהל
לקוחות גדול, אבל הם פחות באנשים
מפורסמים בהמשך בקהל לקוחות שמתחבר
לציורים ומוכן לשלם עבורם. מה שנכון
זה שנראה שדווקא בחו”ל משתדלים יותר
לקנות את הסמלים היהודיים הישירים
של בית המקדש וירושלים כדי לתלות
בחזית הבית. הישראלים מרגישים
פחות את הצורך הגדול, כי הם פשוט
יכולים לראות זאת בעיניים”.
האם התדמית של מדינת ישראל
האחרונה הפקה על קהל מידע
העולמי?
"אולי זה מפתיע, אבל מאז פרוץ המלחמה
אני מרגיש שיש יותר אנשים בכל העולם
עניינים במדינת ישראל בכלל
תומכים בה. הציורים שלי אחרים נקנים
פחות, אולי אפילו יותר, ואני גם רואה
ולחיות גדולות – עזרה
להבין מה רע ומה טוב, שידעו שמדינת
ישראל נלחמת עם אם ובסוף בעזרת
השם הוא תנצח.
"אני גם חושב שאנשים שחיים בארץ
לא מבינים שבכל העולם עוקבים אחרינו
בדריכות ומגלים בנו עניין רב. כך למשל
כשפרס בשבוע שעבר תיעוד קצר
שהסרטתי בירושלים, בהר הזיתים, היו
לו תוך 24 שעות יותר ממאה אלף צפיות.
אני חושב שזה חלק מהנבואה של אחרית
הימים – שהעיניים בכל העולם, ולאו
דווקא של היהודים, נשואים למקום אחד
– לירושלים”.
וטיפול שהם לא רק נושאים עיניים, אלא
גם מוכנים לשלם על כך הרבה כסף. לוין
מעדיף שלא לנקוב בסכומים מדויקים,
הוא גם מציין שישנן התמונות המקוריות
שהן תמיד יקרות יותר ועומתן ההדפסים
מהבד יכול לקנות במחיר מוזל. על כל
פנים, מדובר בעשרות אלפי דולרים לציור,
ויש ציורים ששווים יותר כתוצאה.
"את הציור היקר ביותר שמכרתי ציירי
אלי יהודי ירא שמיים מלונדון והזמין
ציור של ירושלים והכותל, על רקע הר
הזיתים. מכרתי לו את הציור בסכום כסף
גבוה, כמובן כהרגלי, לא ציירתי ברקע
את כיפת הסלע. אלא שאחרי כשנתיים
הוא יצר איתי קשר והתחנן: 'אני אוהב
את הציורים שלך וגם מעריך אותך על מה
אתה מצייר, אך התמונה תלויה במשרד
שלי ומגיעים אלי הרבה מוסלמים
לפגישות. לא נעים לי כשהם שואלים
שוב למה לא מופיעה שם כיפת
הסלע. אשלם לך כסף, העיקר שתוסיף
אותה ברקע'. אני זוכר שהרהרתי רבות
ולבסוף הוספתי לו כפי שהוא ביקש, אך
בלי לקחת על זה כסף. כי כשיהודי מבקש
ממני לגמול איתו חסד שכה חשוב עבורו,
אני מרגיש שאי אפשר לסרב”.
ֵפרדה היא חוויה
אתה מצייר הרבה את חגי ישראל
וירושלים, הוא נוהג לנצל את כל ההזדמנות
שנקרית לידו כדי לראות את החגים
מקרוב ובעיקר מרגיש אותם. "כך למשל
בחג הסוכות", הוא מספר. "אומנם במקום
מגוריי בראשון לציון אין כמעט אנשים
שבונים סוכות, אבל חשוב לי להיכנס
לאווירה של החג, אני נוסע מדי
שנה מחדש למאה שערים, מתארח שם
בסוכות ונמצא במקומות הומי אדם,
העיקר להרגיש ולחוש. אני מבקר גם
בבני ברק ובערים חרדיות נוספים, סוחב
איתי מזרן וממש ישן שם לילות שלמים,
העיקר לחוש את האווירה, להיות בפנים
ולא רק לראות מבחוץ. כך גם בפסח ובחג
השבועות, ובימים שלמים של חודש
אלול, למצוא אני בא ממוקד מטרה –
להרגיש מקרוב את הרגעים הקדושים,
שלא אחמיץ אותם".
ואיך המראות האלו משפיעים עליך
אישי?
"אתה מנסה לשאול איך זה שלא
חזרתי בתשובה?" הוא משיב בפתיחות.
"האמת שאלה נכונה מאוד, כי אני
סמוך מאוד לכפר חב”ד וכבר חמש עשרה
שנה שאני מגיע לשם כל הזמן. כולם
בקהילת חב”ד מכירים אותי, הם מארחים
אותי בהתוועדויות ובזדמנויות שונות,
ולא שואלים: 'איך זה שאתה מצייר
כל הזמן יודאיקה וארץ ישראל, בלי
לשמור מצוות באופן מלא?' אין לי תשובה
על כך. אני אדם מאמין מאוד, אולי עוד
יבוא יום שבו את קדם מעבר לזה”.
ומיהו הקהל שלך?
"הלקוחות שלי מגיעים מכל העולם. יש
יש אנשים רבים,
בכל זאת בכל פעם מחדש אני מופתע
ככל שאני מסייר יותר בעיר, כך אני מוצא עוד ועוד דברים
חדשים. הסמטאות של ירושלים נראות שונות כשהן באור
או בחושך, יש אתרים כל כך משקפים את
ההיסטוריה ומתגלים ממש במקרה
166 כ”ח באלול תשפ”ד 01.10.2024 167
על אחת הביקורות נראית כה חריגה ושונה,
כשהיא צבועה דווקא בשחור-לבן. לוין
שם לב שאני מעשה בסדרת הציורים הזו
ומסביר:
"זו סדרת ציורים מתחילה לצייר
בעקבות מאורעות שמחת תורה. כמו
כל עם ישראל גם אני הייתי באבל גדול,
ותקופה ארוכה הרגשתי שאני לא מסוגל
חזור לצייר. האצבעות פשוט לא נשמעו
לי ובאמת לא ציירתי. אט-אט ובהדרגה
התחלה לצייר ציורים בצבעי שחור-לבן.
בתחילה חשבתי שאוסיף להם בהמשך
צבעים נוספים, אך לבסוף החלטתי
להשאיר אותם כך, כי ממש כזה
משקפים יותר מכל את המהות שלנו, ואת
האסון שפקד את עם ישראל”.
בתקופת המלחמה היו רבים שחשבו לעזוב
את הארץ. מה היה איתך?
"לעזוב את הארץ?!" הוא משתומם.
"מעולם לא חשבתי על כך ואין מצב
שאעשה זאת. השנים האחרונות היו
הזדמנויות רבות שבהן הציעו לי לצייר
בחו”ל, תמיד גם טענו באוזניי: 'כמו שכל
צייר יכול לצייר את ניו יורק גם אם אינו
מתגורר בה, כך אפשר לצייר את נופי
הארץ בלי לחיות בהם'. אבל זה פשוט לא
נכון, כי אני לא מצייר את ארץ ישראל,
אלא מרגיש את ארץ ישראל.
"אני מעדיף לגור בדירה קטנה בארץ אך
להיות חלק מהעם והמדינה הזו.
אני רוצה לצייר את ההיצירות שלי דווקא
עם כל הבעיות שיש סביבנו, אולי
דווקא בזכותן. זה סוף דבר זה העם
אותם". ] והמדינה שלי, אני חלק מהם ופשוט אוהב
שנה תמימה", הוא מגלה. “זהו ציור של
בית המקדש הראשון שמופיעים בו הרבה
פרטים ודמויות. השקעתי בו מחשבה
מרובה, הוא באמת נמכר לבסוף
הגבוה ביותר. כיום הוא נמצא ברשותו
של אחד האספנים הגדולים בניו יורק
שמחזיק הרבה מה ציורים שלי. כדי לבחון
את הציור רכש אותו אספן כרטיס טיסה
מיוחד לארץ – הגיע לבית שלי, הסתכל
על התמונה וחזר לניו יורק. כי אף על פי
ששלחתי לו צילום, היה חשוב לו לראות
אותה במציאות. אחרי שהוא חזר לחו”ל
הוא יצר איתי קשר
לא התרגש כל כך ממראה תמונה,
אתה צריך לקנות אותה. עד היום זו
אחת התמונות החשובות ביותר באוסף
שלו".
לא קשה לך להיפרד מציור שעבדת על
הכנתו שנה תמימה?
"אני יודע שיש ציירים שמת קשים מאוד
אבל בשבילי
פרידה ציור היא החוויה הכי גדולה
שיש, כי אני יודע שהציור אומנם עוזב
אני, אך הוא עובר לידיים של אדם
שיודע להעריך אותו והוא ייהנה ממנו כל
החיים. לא קשה לי להיפרד, אני עושה
אני פשוט ממשיך
הלאה, אל הציור הבא”.
לא מצייר, מרגיש
הציורים שעל הקירות בסטודיו של לוין
מאופיינים בצבעים עזים, אפשר לומר
גם עליזים, סדרת הציורים שמוצגת
מאז פרוץ המלחמה אני מרגיש שיש
יותר אנשים בכל העולם שמתעסקים בעניינים
במדינת ישראל ואפילו תומך בה.
אולי
אפילו יותר
168 כ”ח באלול תשפ”ד 01.10.2024 169
