אלכס לוין – אמירת אמן

ירושלים ואמנות יהודית

כשהגעתי לישראל ונסעתי לירושלים בפעם הראשונה בשנת 1990, נדהמתי מהיופי שבה, כי העיר הזו היא שמימית לחלוטין והאור הזורח ממנה, פשוט הרגשתי שאני חייב ללכוד את זה ב- סדרת ציורים, ומאז ירושלים הפכה עבורי לאבן הפינה של האמנות שלי.
בשבילי ירושלים היא עיר... יש משל שכתוב בתלמוד שאומר שאלוהים נתן לעולם יופי ופצל ל-10 חלקים ו-9 מהם הוא נתן לירושלים, ואת השאר הוא נתן לשאר. עוֹלָם. ירושלים היא עיר פשוט אלוהית, איך שאני רואה וחש אותה, היא הדרך שבה אני מנסה להעביר אותה על הבד.
באוקראינה ידעתי מעט מאוד על יהדות, שמונה שנים אפילו לא ידעתי שאני יהודי בעצמי, כי שם לא דנו בזה, וחוץ מחנוכה אולי לא היו לנו חגים או חגיגות יהודיות, וכשהגענו לארץ. וראיתי את העולם הענק הזה ואת האנשים שבו, וזה הפך לי כל כך חשוב, להקדיש לזה חלק מחיי וליצור סדרת ציורים, המורכבת מחגים יהודיים, איך אנשים יהודים חיים אפילו לפני 100 שנה וסדרת הציורים האחרונה שלי, אני אפילו יכול להראות לכם, היא על יהודים שחיו בפולין, באוקראינה, זה מקומות שהיום לא נראה יותר כי הכל נהרס בימי השואה. מאוד חשוב לי להראות לאנשים את דרך היומיום ואת יופייה של היהדות שהייתה במאה ה-19.
הצבעים שבהם אני משתמש, כאן תוכלו לראות את ירושלים, ירושלים שמתעוררת ב-6 או 4:30 בבוקר. הצבעים שבהם הוא שקוע הם סוג של אור אלוהי, וכשאני מצייר חשוב לי לתפוס לא את מה שאני רואה בהכרח, אלא את מה שאני חושב, את מה שאני רוצה להעביר דרך הרגשות שלי אל הבד, עם עזרה של צבעים. ובגלל זה, לירושלים בציורים שלי יש צבעים שונים, לפעמים סגול, ורוד, בגוונים כתומים, ובכל פעם שאני מתחיל לצייר את ירושלים, חשוב לי איזו ירושלים תהיה; ירושלים בשקיעה, או בזמן הזריחה.
בציור הזה, כמו בציורים רבים אחרים שלי, אני מתאר רק סמלים יהודיים; הכותל, שכונות יהודיות, אדריכלות יהודית.
למה אין כאן כיפת זהב?
כי אני עוזב מקום, מקווה שעם הזמן יהיה מקום בית המקדש השלישי. אנו יודעים ששני המקדשים הראשונים נחרבו לפני כ-2000 שנה ובשבילי חשוב לצייר סמלים יהודיים במיוחד. כיפת הזהב, אנחנו יודעים שהיא עומדת בדיוק על המקום שעליו עמד פעם בית המקדש, לכן אני מקווה שבהמשך יבנה בית מקדש שלישי, אני משתדל לא לצייר מסגד, יותר נכון זה לא מסגד שמכונה כיפת הסלע. אני מצייר את ירושלים בלי הדברים שמפריעים לי, למשל מכוניות, אוטובוסים, דברים שאפשר לראות בירושלים, אני מנסה לצייר עיר מושלמת, שבה ניתן לראות את השמיים האלוהיים האלה מאירים על העיר הזו, ועיר זהב מתחת קו הרקיע הזה.

אמנות ונציה

הפתגם הישן בוונציה אומר: "האף הארוך של המסכה הוא הסמל הוונציאני".
אתה שם את המסכה כשאתה רוצה להיות שונה; להסתיר את הרגשות שלך, את המטרות שלך, לקיים את התככים הקטנים שלך ולהישאר בלתי מגלים.
מימי קדם, מסכות ונציאניות נוצרו כדי לייצג פנים של דמויות מיסטיות, שמעולם לא נראו אך האמינו שהן קיימות.
ונציה עצמה היא העיר במסכה ודרך המסכה הזאת העיר הקסומה מביטה על העולם שמסביב.
"ונציה דרך עיני המסכה" כך קראתי לסדרת העבודות, שבה הוא מסתכל בעיני כל אחד מהמסכה שלו, ומגלה עבורנו את המקומות הכי רגישים באוצר ונציה.
כשסדרת המסכות תושלם ותתאחד, היינו רואים את הזהב של התלבושות והכסף של השרוכים והמסכות... מסכות... מסכות, וגם את השתקפות המראה של ההופעה הכי עוצרת נשימה בעולם - הקרנבל של ונציה.
אי אפשר לשנות את הגורל. אבל יש מקום על פני כדור הארץ שבו זמן בשנה אפשר לשנות הרבה - האדם, הבגדים, ההרגלים, הרצונות, הרצפה, הגיל. מהעבד לפנות לקיסר, מהסינדרלה בנסיכה, מעינויים על ידי ילדים ודאגות של עקרת הבית ב-KOLOMBINU המפתה, מאיש עסקים נבון ב-HARLEQUIN חסר הדאגות.
כדי לעבור את כל הטרנספורמציות הנפלאות האלה, יש צורך רק להופיע בוונציה בפברואר.
תארו לעצמכם: אתם הולכים ברחוב ונציאני חשוך ומבלבל לאורך החוף של הערוץ הצר. חוֹרֶף. לַיְלָה. עֲרָפֶל. מריח כמו תפוזים. וכמו תפוזים, זוהרים בערפל פנסים ונציאניים עמומים וצהובים. אתה רחוק מהמרכז ועד אליך רעש של קהל חוגג לא מגיע.
ופתאום על פני השטח החלקים של הערוץ בקושי מכוסים יש צל מוזר, והדממה שוברת לחישה של הגלים שרודפים אחרי משוט של גונדולה. אתה ממהר לגשר הקרוב - משם יותר נוח לראות כיצד הפנטום מוצא בהדרגה קווי מתאר. תחילה מופיעים מעיל הגשם והכובע הנטוי. ואז, בהדרגה, מהחושך יש את המסכה הלבנה המכסה את העיניים ואת האף. למטה – חתיכת משי שחורים, קפלים אשר מוסתרים פה וסנטר. פנטום צף לאט מתחת לגשר ונעלם בחושך. אתה זוכר את החזון הזה על כל החיים והתחושה של הנס לא יעזוב אותך בכל ימי הקרנבל הוונציאני.
האזורים והרחובות, הערוצים והגשרים של ערי העולם היפות והמוזרות ביותר בשעה זו פונים לבמה ענקית עליה מפותחת פעולה גרנדיוזית מהמרתקת ביותר במופע העולמי כולו - הקרנבל הוונציאני.
בוונציה אפשר לקנות מסכות וחליפות, שבימים ספורים ישנו את המראה שלך, ואולי, ואת חייך. שאיפות חלומות ילדים של האדם הבוגר, תקוות סניליות - כל מה שניתן להגשים בימים אלה. מספיק לעטות מסיכה בלבד, לשכוח מהמציאות ולהתמזג עם קהל שמעליו מרחפת רוח הנס, תחושת החג וארומה של אהבה. כאילו קרני שמש בוהקות של שמש האביב, הקרנבל שועט אל החורף הוונציאני הגס והערפילי.
ובבזק הפיצוץ מסביב זהב של חליפות, כסף של שרוכים, צבעים שמימיים של שכמיות, משי של מעילי גשם, ירוקים של זרים. אולם בין אלימות הצבעים הזו, כתזכורת לגבי הנצח, אינה נוכחת והמסכה השחורה של המוות תעוף. זכור, האדם, עובר הכל! לכן תהנו, טיילו, שתו, שרו, רוקדים, אוהבים היום. למעשה מחר לא יהיה כלום. רק לזה כזה מיסטיקה וקסם. אולי, הוא מחויב לערפל חורפי שכאילו צעיף מכסה דמויות במסכות, ומעניק להן עדיין את המסתורין והמסתורין הגדולים? והאם, העניין הוא שהוא עצמו טובל על קרקעית מפרץ - ונציה?

סימפוניה של גשם

ונציה היא מקום קסום באמת. זו עיר-מוזיאונים, עיר-ים, עיר-חלום. אי אפשר לראות את ונציה בעיניים של מבחוץ - אי אפשר להרגיש בליבו של אאוטסיידר.
לעתים קרובות מספיק, שם של עיר מעורר אסוציאציות או זיכרונות מסוימים באדם. באותו אופן אני משייך את השם 'ונציה' בראש ובראשונה לריח הים ולצרחות השחפים. אולי, אין עוד עיר כמו ונציה - שפחה לים, מתנותיו, המוסר שלה. ואין מקום אחד בעולם הזה ששמר על ייחודו ושלמותו ההיסטורית כמו ונציה.
כל מי שביקר בוונציה לפחות פעם אחת ירגיש חיבור עם המיקום הקסום הזה על הגלובוס. ונציה כה זעירה בגודלה שכאשר אתה עף עליה, היא נעלמת מהעין לפני שאתה יודע זאת. אבל במספר יצירות האמנות והאדריכלות אין מקום כזה על הפלנטה.
מעולם לא ראיתי עיר יפה יותר מוונציה. זה קסם מוחלט, זוהר ושמחת חיים. יש בו תעלות לרחובות וסמטאות, וגונדולות למכוניות. הארכיטקטורה מדהימה, ואין מקום אחד שלא מעורר עניין היסטורי או אמנותי. אתה פשוט גולש בגונדולה, צופה בארמונות הדוג'ים ובבית של דסדמונה, בבתים של אמנים וכנסיות מפורסמות... והפסלים והציורים בכנסיות יפים שאיש לא חלם עליהם. מילה אחת: קסם.
בפעם הראשונה שביקרתי בוונציה הייתי בן 17, ונדהמתי לחלוטין מהעיר. רציתי לגור שם. רציתי להתמוסס בצבעים של הלגונה הזו. רציתי להיות חלק מעיר המסתורין הזה. וזה לא היה במקרה, כי העיר הזאת לא משאירה אף אחד אדיש.
פעם אחת, פרדריק שופן וג'ורג' סאנד צפו בטיפות גשם זולגות במורד החלון, ושופן הבחין בכל כך הרבה מוזיקה ואלתור בטיפות. זה בגלל שאנחנו רואים שנייה מהרגע הזה ואז הכל משתנה.
ללגונה הוונציאנית יש אור וצבעים ייחודיים משלה, במיוחד כשיורד גשם והכל שקוע בערפל מיסטי. ניסיתי לתאר כיצד, מבעד לטיפות הגשם הזורמות ולמוזיקה של ויוואלדי, באך, הנדל ואחרים, נולד ציור – כזה שלא רק רואים אלא גם שומעים. לפעמים, כשצבעים זורמים על הבד כמו טיפות גשם, הם חושפים קומפוזיציות ואלתורים חדשים.
זה היה כאשר עלה לי הרעיון ליצור סדרת ציורים מוזיקליים בשם 'סימפוניה של גשם'.
אני מצייר את המוזיקה של הגשם!
מוזיקה בדרך כלל מעוררת בי מחשבות ורגשות מסוימים, מולידה זיכרונות. ואת התמונה הזו שצצה בדמיוני אפשר לצייר. הציור שלי עצמו מקבל מוזיקליות, כמעט כאילו מנגינות מהדהדות מהבד שלי.
מוזיקה תמיד הייתה ההשראה שלי. צבעי השמן הם התווים שלי, והמברשת היא כלי הנגינה שלי.
"ציור טוב הוא מוזיקה ומנגינה שרק אינטלקט יכול להעריך", אמר האמן האיטלקי הגדול, מיכלאנג'לו בונרוטי.
איליה רפין ציין שהטעם הצבעוני של ציוריו של רמברנדט נשמע כמו מוזיקת ​​תזמורת מופלאה.
קשה למנות מלחין שלא שיקף במוזיקה שלו את הקסם שלו מהטבע. קולות הגשם, שירי הציפורים, זרמי המים הססגוניים הנוצצים בשמש... כל הצלילים הללו של הטבע היוו השראה למלחינים להפיק את יצירות המופת המוזיקליות שלהם.
מוזיקה מעלה לעתים קרובות תמונות שונות של הטבע לתודעה. טבע ואמנות אינם ניתנים להפרדה מכיוון שהטבע נכנס לחייו של כל אדם לנצח מילדות.
קלוד דביסי, למשל, היה אמן יוצא דופן בציור קולי. המלחין הושפע עמוקות לא רק ממוזיקה אלא גם מציורים ושירה.
בחיפוש אחר אמצעים חדשים להבעה מוזיקלית, קלוד דביסי גילה מספר תגליות בהרמוניה וסביבתה. בעזרת טכניקות חדשות ויוצאות דופן, המלחין מעביר את הפרטים הזעירים ביותר של הטבע – משחקי אור וצל, בוהקי שמש, התזת נחלים...
האזנה ליצירה מוזיקלית יכולה להעצים את החושים של אנשים ולאחד אותם. לבבות אנושיים קשורים לסימפוניה מדהימה של צלילים.
הציורים מתארים קתדרלות, ארמונות, גשרים, גונדוליירים על סירותיהם המדהימות - ציפורים קלות, עדינות וגדולות אף, שבקושי נוגעות במים ומצטמררות בגל הקל ביותר. והכל, מהשמים ועד האדמה מוצף בשמש. הכל מופיע מיידית לצלילי המוזיקה האלוהית של המכחול והצבעים על הציור.
כל ציור נוצר בהשראת המוזיקה של מלחינים שונים.
ציור אחד משלים את השני, מלחין אחד מוחלף באחר, הבוקר הערפילי הופך לערב גשום ושמים מלאי כוכבים מעל הלגונה: פאזל של ארבעים ציורים המתארים את עיר החלומות על המים - ונציה!
אני משווה את השבריריות של ונציה עם הטיפות שזורמות במורד החלון. עיר פנינים זו יורדת מתחת לפני המים כמעט כל יום. וכל מה שנותר לעשות הוא להטביע את הרגע הזה בזיכרונותינו - רגע השמחה הזה.
כמו טיפת גשם, יום אחד היא יכולה להיעלם לגמרי מתחת למים ברגע, ואני מוצאת את זה חשוב, כאמן, לעצור את הזמן על הקנבסים שלי, ובעזרתם לאב ציורים חדשים בשם 'סימפוניה של גשם'. .

ציורי שואה נעלם בעולם

כשאני חושב על 6 מיליון יהודים שמתו בתקופת השואה, אני לא מאמין לנתון הזה שכן הוא כל העולם, כל הנצח.

אני מגיע לסדרת הציורים הזו הרבה שנים, חשבתי הרבה, ניסיתי לעבור ולהרגיש את אימת העינויים והצער שעברו על בני עמי בתקופת השואה. אבל בכל פעם שמתי את המכחול בצד כי הרגשתי שהזמן בשבילי ליצור סדרת יצירות כל כך חשובה עדיין לא הגיע. רק לאחרונה, לאחר שהקשבתי לאנשים שעברו את האסון הזה, ואחרי שעיינתי במאות ספרים וסרטים, החלטתי ליצור סדרת ציורים בשם "עולם נעלם".

כל ציור הוא עולם שלם שבו באמצעות סמלים ואלמנטים יהודיים שונים אני מנסה להעביר את האימה והכאב שחשו היהודים בדקות האחרונות לחייהם. דרך שלל גווני הצבעים, הצבעים והאור אני מנסה להביט אל תוך התהום השחורה שמיליוני יהודים חפים מפשע, שנכנסו לתאי גזים ומחנות מוות, שבהם כמעט אף אחד לא שרד, הגיעו אליה..

באותה תקופה נוראה השמים הפכו לבית הקברות שלהם, כי האפר, העשן והאש שיצאו מארובות היו כל מה שנשאר מאנשים זקנים, נשים וילדים. ילדים הם נושא מכריע עבורי בסדרה הזו מכיוון שכמעט 1.5 מיליון ילדים מתו. כל מה שנותר מילדותם הגנוב הוא הצעצועים, הבובות, הבגדים, המזוודות שהוריהם הביאו. ונשארו רק דברים... אנשים נעלמו...

היינריך היינה אמר לפני זמן רב:

"במקום שבו הם שורפים ספרים, הם בסופו של דבר ישרפו גם אנשים." הוא אמר את זה מאה שנים לפני השואה באירופה.